ואז הכרתי את הבחור.

היתה לי הצעה לטוס לארה"ב אבל היתה לי הרגשה חזקה חזקה, מטורפת ממש, שאני צריכה לחזור לארץ, וב"ה חזרתי. וממש שבועיים לפני שחזרתי שוב אל הגולה הכרתי אותו- דרך אתר היכרויות לדתיים.

הכרנו לאט לאט, כמו שידעתי שצריך, שלושה פגישות בהן חשבתי שעבדתי עם השכל,
אבל ה"קליק" הזה היה שם, ההרגשה הזו שבשביל זה חזרתי לארץ. יצאנו חצי שנה, אם אפשר לקרוא ללזה ככה, כי ארבעה חודשים מתוכם הייתי בחו"ל ותקשרנו רק דרך הטלפון, גם לא ממש כי הוא שנא טלפונים.

הנקודה היא, שאחרי ארבעה וחצי חודשים, כשחזרתי לתקופה ארוכה לישראל, כבר ציפיתי לכל כך הרבה מהקשר הזה. כל כך הייתי בטוחה שזה זה, ולכן כל כך התאכזבתי כשגיליתי שזה לא..
היום, במבט לאחור, אני חושבת שהבנתי שזה לא זה כבר אחרי חודש- חודש וחצי, כשהתראינו והבנתי שהוא משקר. הכל בהרגשה, הוא לא הודה בכלום, עד הרבה אחרי.

היום, במבט לאחור, אני מתחילה לראות את כל מה שלא ראיתי כשהייתי בתוך זה- את השקרים, את הסמים, את ה"לא דתי כמו שהוא עשה מעצמו", את ההסתרות. אני כל כך יודעת שהוא לא היה זה, היום, שהוא לא הבחור שלי, לא הנשמה התאומה שלי, לא הזיווג משורש נשמתי- ועדיין, כל כך כאב לי כשגיליתי היום שהוא מאורס.
בדרך לא דרך, אבל מאוד בטוח, הבנתי שהוא מאורס למישהי- לא דתיה כמוני, אבל אני מניחה שיש בה משהו שבי אין, ולכן הוא בחר בה.
מאוד מהר, אני חייבת לציין, כי נפרדנו רק לפני חמישה חודשים, אבל זה לא העניין.. העניין הוא שראיתי את זה, וזה עשה לי משהו.

הלב שלי האיץ ל 120, נמרח לי חיוך מטורף על הפנים שהתפיס לי את כל השרירים ובאותו הזמן עמדו לי דמעות בגרון, שעד עכשיו מאיימות להתפרץ, ועד עכשיו.. אין לי מושג מה אני מרגישה…

אני לא יודעת אם אני עצובה, שמחה, כואבת, מאוכזבת.

לא יודעת אם אני מרגישה הקלה או כעס, תסכול או רוגע.

וזה פחות או יותר מה שהכי מתסכל אותי- איך אני יכולה להיות אני, ולא לדעת מה אני מרגישה?

אני רוצה לחפור בנושא הזה, להבין מי היא, איך הם הכירו, איך הוא החליט, איך היא מסתדרת עם המשפחה והחברים שלו. הכל. אבל כל כך יודעת שזה לא טוב לי.
אני לא חושבת שאני אוהבת אותו. אני זוכרת שאהבתי אותו, או לפחות חשבתי ככה כי מעולם לא אהבתי מישהו לפני, אבל עכשיו לא מצליחה לשחזר את זה אפילו- לא זוכרת איך זה הרגיש.

אז אני מניחה שזה אומר שאני כבר לא אוהבת אותו. מה שבטוח הוא שאני יודעת שהוא לא שלי, לא בשבילי, לא חלק ממני.

אז למה זה עדיין מציק לי כל כך..? למה זה מזיז לי??

 

אני שוב אכתוב את זה, כי גם כאן זה כל כך מתאים, אולי אפילו יותר- "עולם מלשון היעלם"-

אם אני לא מצליחה להבין את הרגשות שלי בעצמי, איך אני אמורה להבין את אלה של אחרים?
אם הרגשות שלי מתחבאים ממני- איך אני אמורה לתת למישהו אחר אי פעם בחיים להבין מה אני מרגישה? איך אני אמורה לדעת מה אני מרגישה כשזה כל כך נסתר ממני בעצמי..??

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

לראות מהשחור

איש חכם אמר פעם שלא סתם רואים מהשחור של העין…

הרי לכולנו יש צבעים שונים בעיניים- ירוק, כחול, חום, כחול רקיע- אבל בתכל'ס, כדי לראות- חייבים את השחור.
השחור, האישון הזה, שהוא שחור אצל כולם- הוא היחיד שדרכו העין רואה.

זה ככה בהכל- כי מתוך הריק רואים את המלא, מתוך האין רואים את היש.
מתוך השחור הזה, ההיעדר המוחלט של האור, רק דרכו אפשר לראות את כל ספקטרום הקרניים של האור, שמתחברות יחד לתמונה מושלמת עם מלא צבעים גוונים.

וזה ככה לא רק בקטע של ה  You don't know what you've got until it's gone

מצאתי משהו שכתבתי לפני הרבה זמן, ואני קוראת את זה היום, ומופתעת עד כמה זה נכון, ומתגבר עם הזמן. איך מה שפעם היה לי, ואחרי שאיבדתי חשבתי שזה היה הדבר החזק ביותר, זה כלום לעומת מה שאיבדתי עכשיו…

***
אצל בני אדם, למדתי לגלות, יש מקום מסויים בגוף הרוחני הזה שיש להם.קוראים לו הרצון לאינטימיות.
זה מקום שעד שלא נכנסים לקשר זוגי- לא מרגישים שהוא קיים.
הקשר, אגב, יכול להיות כל סוג של קשר שמכיל אינטימיות פיזית- נפשית, לא משנה אם הוא נמשך הרבה או מעט (אפילו יום).
ברגע שיש אינטימיות כזו, אתה מגלה שקיים אצלך המקום הזה, שאפילו לא ידעת שהוא קיים- ו וואלה, טוב שיש אותו, כי הוא מלא עכשיו וזה נעים.
אבל אז, הקשר נפסק והאינטימיות נגמרת, הדברים משתנים. המקום מתרוקן.
אז אתה לא כל כך שמח שגילית את המקום הזה, כי עכשיו אתה יודע שהוא קיים- הוא שם, אבל הוא ריק. ומה שקודם לא היה כל כך חסר וחיוני פתאום מתחיל להציק. עכשיו צריך לחפש כל הזמן דרכים למלא את המקום הריק הזה-  ולא תמיד זה אפשרי.
המקום שלי התרוקן לפני די הרבה זמן.
ניסיתי למלא אותו בעזרת כל מיני דרכים מגוונות, דברים שבעצם לא הייתי עושה אם לא הייתי יודעת על מיקומו של המקום הזה, שעכשיו מרגיש לי כל כך ריק.
הדרכים האלה לא עזרו, כי בלי קשר אמיתי, מהלב, קשר שנמשך , המקום לא יתמלא כמו שצריך (אפילו שכשגילית את המקום לא היית צריך משהו מיוחד שיעשה אותו נעים- ההנאה היתה מעצם הגילוי על המקום הזה, החדש) .
מאז אפשר להגיד שוויתרתי.
אני אמנם עדיין מרגישה את המקום הריק ההוא, שכל כך רוצה שימלאו אותו,
אבל מוכנה לחכות לרגע המתאים ולדרך הנכונה.
מה שכן, לרצון לאינטימיות הזה יש אישיות משל עצמו.
הוא לא רגיל להיות ריק ומורגש ככה, אז ישר כשיש אפשרות, אפילו כשהראש יודע שהיא לא באמת מתאימה, המקום הזה ישר קופץ, מזכיר לשאר הגוף שהוא ריק, ומנסה בכל כוחו להביא למצב שימלא אותו.
אני מודעת למקום הזה,
מודעת לזה שהוא לא אובייקטיבי, אגואיסט וחושב רק על עצמו
ואפילו מודעת שאני עושה את הדבר הנכון בהתעלמות שלי ממנו
ועדיין,
כל כך קשה לי לסרב לו, שלפעמים אני פשוט נכנעת…
***
פורסם במקור ב 3 באוקטובר 2006    03:48
הייתי אז ילדה- בלי מושג קלוש על אהבה, קשרים או מה שביניהם, והיום, הרבה אחרי, זה עדיין נשמע לי רלוונטי בטירוף…
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

העולם הנעלם

ניסיתי, באמת שניסיתי..

26 שנים אני מנסה לפצח את הגנום הגברי, לתהות על קנקנו, להבין את שפת הסתרים הזו.

לא הולך.

שנים חיכיתי לדבר הנכון. כל כך חיכיתי שהיה לי זמן אפילו "להתאמן".
הייתי רואה בחורות מציקות לחבר שלהן- אל תעשה ככה, תעשה ככה, אל תגיד את זה, אל תלבש את זה-
הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כזו.

ראיתי זוגות רבים, היא לא מוותרת, הוא מתעקש- הבטחתי לעצמי שאני אוותר, כי צריך להקריב כדי לאהוב.

חשבתי שלמדתי, חשבתי שאני יודעת.

וכשהכרתי אותו- או יותר נכון הוא הכיר אותי- הכל היה נראה כל כך נכון, הוא אמר עד כמה הוא מרגיש, שיחכה לי את כל הזמן שצריך, שיעשה בשבילי הכל. כל כך הרבה מילים, הבטחות, הצהרות. עוד קצת והוא אשכרה היה עושה משהו מזה. כמעט הכל היה טוב ויפה, ואפילו עמדתי בהצהרות שלי:

כשהוא לא היה בסדר, ויתרתי, כשהוא לא אמר- שתקתי, כששיקר- האמנתי, או סלחתי, או לא חפרתי..

הייתי כל כך בסדר, כל כך מבינה, כל כך מקבלת, שכנראה שהוא פשוט לא ראה את זה יותר כאתגר.
אפילו שאלתי אותו כמה פעמים אם אני צריכה להיות כמו כל הקרציות החופרות האלה (במילים עדינות יותר, כמובן) אולי אני צריכה להיות פחות מבינה ויותר מציקה? אולי ככה הוא יתייחס יותר? ישקיע יותר?
לא, הוא אמר, ברור שלא. את מושלמת איך שאת, אוצר ממש- איפה עוד אני אמצא בחורה כמוך?

כל כך מבינה, כל כך מקבלת, לא חופרת ולא עושה סרטים מכל שטות, פשוט בחורה מושלמת.

בטח מושלמת, מושלמת למי שרוצה לנהל חיים אחרים בנוסף לחיים האלה איתי-
אז הוא חיפש לצאת עם בחורות אחרות, ואני לא יכולה להיות בטוחה שהוא לא עשה את זה באמת,
היה עושה דברים שגרם לי להאמין שהוא כבר לא עושה, או עושה הרבה פחות,
כל כך לא השקיע בי, שהרגשתי שאני יוצאת עם ילד- כזה שרוצה רק לקבל, לקבל, לקבל, ובתמורה- אומר מילים יפות, ואפילו זה לא החזיק מעמד יותר מידי זמן כי באיזשהוא שלב גם המילים נגמרו, וכששאלתי אם משהו לא בסדר או מה קרה נעניתי ב"הכל בסדר גמור, אני אומר כמו תמיד, תתרגלי לזה, אני מתרגל אלייך, תני לי זמן" וכו' וכו' וכו'..

אני רק מחפשת להבין- מה אני אמורה לעשות? איזה מן חברה אני צריכה להיות?

תמיד חשבתי שהבחורות האלה, שעושות סרט על כל טלפון, שמציקות על כל פיפס, שבוכות שכלום לא מספיק.. תמיד חשבתי שהן מעצבנות.
לא רציתי להיות מעצבנת. רציתי להיות כייפית, נעימה, אחת שטוב להיות איתה.
איך קרה שמכל האהבה, מכל ה"קניתי לך טבעת אבל פחדתי שזה ילחץ עלייך", מכל המילים האלה, וההבטחות האלה לא נשאר כלום? איך קרה שהוא איתי, ומחפש מישהי אחרת לאהוב? מישהי אחרת לעשות איתה דברים?

איך קרה שבנאדם מסוגל להסתכל לחברה שלו בפנים, להגיד לה ש"הוא בחיים לא יהיה מסוגל לשקר לה" ולשקר בעצם האמירה??

"עולם מלשון היעלם"- אלוקים ברא את העולם בעלמא, היעלמות.

לפעמים רק הייתי רוצה לדעת מה אנשים חושבים לעצמם, להיות חלק מהם, רק לרגע, להבין למה עושים מה שעושים, למה אומרים מה שאומרים. לנסות להיות חלק ממישהו אחר…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אפרופו

כולנו היום מבססים את הידע שלנו על דברים שקריים.

כתבה אחת בעיתון על כמה חבר'ה שעשו על האש ביום הזיכרון גורמת לנו להאמין שכל החרדים שונאים את המדינה, אנטי ציוניים ואנטי חייליים. אף אחד לא נכנס לבית הכנסת ביום הזה ושומע את התפילה שקורעת את ליבות האנשים ב"מי שברך לחיילי צה"ל", או את ה"תפילה לשלום המדינה" ולא רק ביום הזיכרון או יום העצמאות, אלא בכל יום שבת, מיד אחרי קריאת התורה.
אחרי פעם אחת בבית כנסת כזה לאף אחד לא יהיה ספק שהחרדים, הדתיים וכל מי שאפשר מתפללים למען שלומם של החיילים והמדינה בכל ליבם.

הנה- אתם הולכים לעצור אותי ולכתוב תגובה- למה הם רק מתפללים ולא מתגייסים?! שיעשו משהו, המשתמטים. אז תנו לי להשוות את זה לשמאלנים: איך אמר עירא ב"רשומה קטנה ליום הכיפורים"?

"יחי ההבדל בין השתמטות וסרבנות מצפון"- השמאלנים לדעתו מסרבים לשרת כי זה נוגד את המצפון שלהם. החרדים מסרבים לשרת כי זה נוגד את האמונה שלהם, את הדת שלהם, מבחינתם הם לא יוכלו לשרת ולשמור על אורח החיים שלהם (שזה נכון בגדול, חוץ מבנח"ל החרדי אולי שעצם קיומו מראה שיש כאלה שכל זה לא הפריע להם בכל זאת לשרת את המדינה שלהם). אז איפה פה ההבדל?
יותר מזה, תאמינו או לא אבל כמו שאמרתי- החרדים אשכרה מתפללים לשלום החיילים ושלום מדינת ישראל- תאמינו או לא, מבחינתם זה עוזר ותומך- ומה ה"סרבני מצפון" האלה עושים? הולכים ויורקים על חיילים במחסומים! נותנים תמיכה וכסף לערבים במקום לחיילים! עוזרים לערבים להרביץ לחיילים למען ה'!!

ופה אעצור ואומר- אני יודעת שלא כולם, כמו שלא כל החרדים מנדים את מי שמתגייס, כמו שלא כל החרדים מרביצים למי שלא צנוע, כמו שלא כל החרדים הם אנטי ציוניים וכמו שלא כל החרדים עושים על האש ביום הזיכרון.

אה! ואפרופו צה"ל ודת- אי אפשר שלא להזכיר את "חובשי הכיפות", ואני מצטטת:

"מחקר שהתפרסם באחרונה בכתב העת "מערכות" מגלה כי כמות החיילים והקצינים הקרביים הדתיים ביחידות הטובות ביותר גדלה ללא שום פרופורציה לחלקם באוכלוסיה. לדוגמה: מתוך שמונת המפקדים הכי הבכירים של גולני, מח"ט ומג"דים, רק שניים אינם דתיים. כך גם ביחידות לוחמות אחרות, בדגש על המיוחדות."

הבלוג שלי בכלל לא התכוון להיות על זה, הדבר האחרון שרציתי זה להתחיל להגן על קבוצות או להיות איזה גוש הסברה מהלך ברשת, פשוט הרשומה הראשונה שנתקלתי בה פה, "רשומה קטנה ליום הכיפורים" של וואן דר גראף, עשתה לי כל כך רע עם כל השנאה וחוסר ההבנה שקראתי שם- סליחה וואן דר, אני לא מדברת רק עלייך אלא על כל מי שהגיב שם, ואני גם מצטערת שאני אומרת את זה ככה, אבל אנשים לא יכולים לבוא ולצטט דברים ממקורות שבהם הם בכלל לא מבינים ולצפות שאנשים יחשבו שהם מבינים על מה הם מדברים. הייתי חייבת לנסות לתת הבר משלי למצב, אני לא יודעת אם זה יעזור, היום רובנו (כולל אני כמובן) אוטמים את האוזניים שלנו לאחר, שזו ממש בעיה, אבל אולי באמת כדאי, ממש עכשיו כי רק נגמר יום הכיפורים והאמת? גם בלי שום קשר- פעם אחת, בפעם הראשונה בחיינו לנסות ולהקשיב ולהבין מה האחר מנסה להגיד, מה האחר מנסה להביע..

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

בוקר טוב עולם

הנה אני חוזרת.

במקום אחר, בזמן אחר לגמרי, אפילו בהוסט אחר,
אבל היה ברור שאחזור.
הכתיבה מחייה אותי, גורמת לי להבין דברים שאני לא מבינה רק במחשבה, חייבת להוציא את הכל את הכתב.
אני מניחה שגם אתם מחיים אותי, כן ,כן, אלה עם התגובות החכמות או המעצבנות, אלה שמחליטים שהם יודעים עלי הכל וכועסים וצוחקים או מחבקים בוירטואליות מרגשת.
חזרתי, נראה כמה אכתוב, ומתי, מעניין גם על מה, אבל אני כבר לא יכולה לחכות…

כמה טוב לחזור 🙂

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה